הסיפור שלנו

החלום של אבי

אבי הגיע לישראל מאיראן בשנת 1979. מאז היום שבו הגיע, הוא אמן אמיתי של המטבח הפרסי. האורז, התבשילים, התבלינים, הריחות שממלאים את כל הבית – זאת האמנות שלו, בדיוק כפי שעיצוב הוא האמנות שלי.

במשך שנים היה לו חלום אחד: לפתוח מסעדה קטנה משלו. שום דבר גדול מדי, שום דבר שיכביד עליו. רק מקום שפועל בימי שישי בלבד, כדי שיוכל לעשות את מה שהוא אוהב בלי לעבוד קשה מדי.

והוא ידע ממני שפרדס חנה היא המקום לאוכל. אנשים מגיעים מכל רחבי הארץ בזכות הסצנה הקולינרית שלה, ומי שיש לו כישרון אמיתי יכול להצליח מאוד במכירת אוכל משם.

אז כשעברתי לבית הרביעי שלי, כבר לא חיפשתי רק בשביל עצמי. לכן הבית הרביעי היה גדול בהרבה ויקר בהרבה מכל מקום ששכרתי קודם. היו בו שני מבנים נפרדים. הקטן היה בשבילי. את הגדול נתתי לאבי, כדי שיוכל סוף סוף להגשים את החלום שלו ולמכור משם את האוכל שלו.

לראשונה, הרגשנו שבבל מאחורינו. כאילו סוף סוף נבנה כאן משהו טוב.

חוק הקרקע החקלאית

אבל כפי שאנחנו כבר יודעים, גם הבית הזה הסתיר שקר.

הפעם לא היה צו הריסה. הפעם הבעיה הייתה הקרקע עצמה. הנכס היה נחלה – קרקע חקלאית – ולקרקע חקלאית בישראל יש חוקים משלה. חוק אחד פשוט מאוד.

על פי כללי ההתיישבות, רק הבעלים – בין אם הוא רשום בטאבו ובין אם הוא בעל זכות חכירה שאינה רשומה בו – חייב להתגורר במקום. אם אדם אחר מתגורר שם במקומו, הדבר מהווה הפרה של החוק מול רשות מקרקעי ישראל.

לא ידענו שום דבר מכל זה. התברר ששכרו לנו בית שכלל לא היה מותר לנו לגור בו. רק בעלת הבית הייתה אמורה לגור שם.

מלחמה

כשכל הסיפור התפוצץ, החבר הכי טוב שלי – אותו עורך דין ממתנת יום ההולדת – בא לשבת איתם ולחפש פתרון הוגן. דרך שבה כולם יוכלו לצאת מזה בשלום.

במקום זאת, הם הבינו באיזו צרה הם נמצאים. והכריזו עלינו מלחמה.

אבא שלי לא רצה מלחמה. הוא אמר להם בבירור: אם אי אפשר להסדיר את זה כחוק, אני עוזב. והוא עזב.

אבל גם אחרי שהוא עזב, הם שלחו לו צו פינוי. פינוי מבית שהוא כבר עזב. זה היה האליבי שלהם – דרך להציג את עצמם על הנייר כקורבנות.

התיק הגיע לבית המשפט והסתיים בדרישה מאבא שלי לשלם לבעלת הבית 3,000 שקלים עבור שכר טרחת עורך הדין שלה.

אבא שלי רצה לשלם מיד, כדי שהעניין לא יגיע לעולם ללשכת ההוצאה לפועל, הגוף שגובה חובות בישראל. אבל הם לא הסכימו למסור לו את פרטי חשבון הבנק שלהם. חלפו ימים. ואז שבועות. חודשיים שלמים.

זה הריח כמו מלכודת. כאילו הם מחכים שהחוב יתפח, כדי שיוכלו לקחת ממנו עוד יותר כסף דרך ההוצאה לפועל.

החיפוש ששינה הכול

אז ביקשתי מעורך הדין שלי, החבר הכי טוב שלי, להיכנס לאתר של ההוצאה לפועל ולבדוק אם כבר פתחו תיק נגד אבא שלי.

חיפשנו תיק שבו אבא שלי הוא החייב.

מה שמצאנו במקום זה הימם את שנינו.

היו שם תיקים רבים – עשרות מהם – שבהם אבא שלי כלל לא היה החייב. הוא היה הנושה. זה שהיו חייבים לו כסף.

לאט לאט התמונה התבהרה. בשנת 1992, כשהייתי תינוק, הגיע עורך דין לעסק של אבא שלי. הוא אסף עשרות צ'קים חוזרים שלקוחות נתנו לאבא שלי, והבטיח לו שאין צורך לשלם שום שכר טרחה מראש. הוא פשוט ייקח אחוז מכל סכום שיצליח לגבות.

ואז הוא לקח את הצ'קים ונעלם.

ורק 33 שנים לאחר מכן גילינו את האמת: עד ליום שבו גילינו את זה, אותו עורך דין המשיך לגבות את הכסף של אבא שלי ולהפקיד אותו בחשבון הבנק הפרטי שלו.

במשך 33 שנים.

ניו יורק, ניו יורק

כל חיי הבוגרים שאלתי את ההורים שלי את אותה שאלה, בכעס ובהאשמה: למה אני היחיד מכל החברים שלי שההורים שלו גרים בבית שכור?

התשובה שלהם תמיד הייתה זהה. פעם הייתה לאבא שלי חנות בגדים בשם ניו יורק ניו יורק. היא הצליחה מאוד. אבל כל כך הרבה לקוחות שילמו לו בצ'קים שחזרו, שהעסק פשט את הרגל במהירות.

והבית שגרנו בו – הבית שההורים שלי עמדו לקנות תמורת 24,000 דולר בלבד – חמק מידיהם בגלל אותם צ'קים.

גדלתי מתוך אמונה שזה פשוט היה מזל רע. לקוחות שלא שילמו. עסק שנכשל.

עכשיו אני יודע שחלק מהכסף הזה כלל לא אבד. מישהו לקח אותו. ובמשך 33 שנים הוא המשיך לקחת אותו.

השגחה עליונה

בשנת 2015, כשעזבתי את תל אביב, בכיתי על גורלי ועל גורל משפחתי. ובעומק לבי דמיינתי שיש אי שם אדם מסוים, מישהו שיום אחד אסגור איתו חשבון על כל הסבל שהוא גרם להוריי ולי.

אבל מעולם לא באמת האמנתי שכך אמצא אותו.

תחשבו על זה. אם בעלת הבית האחרונה לא הייתה מנסה את התרגיל המלוכלך שלה – מסרבת לקבל את הכסף של אבא שלי כדי שתוכל לסחוט ממנו עוד דרך ההוצאה לפועל – לעולם לא היינו מחפשים באתר הזה. ולעולם לא היינו מגלים שחייבים לאבא שלי הרבה יותר, על ידי אויב ותיק הרבה יותר.

היום, בזכות ההקלטות ובזכות התרגיל המלוכלך של בעלת הבית ההיא, המעגל הזה סוף סוף נסגר. אבא שלי תובע את האיש שכבר מזמן שכח את שמו ואת פרטיו, ושגנב ממנו כל כך הרבה כסף במשך 33 שנים. מכיוון שהגניבה התגלתה רק לאחרונה, אפשר לקדם את התיק, והוא כבר מתנהל – בדיוק כמו התיק נגד בעלת הבית. ובשניהם ידנו על העליונה.

לכן זה לא רק סיפור הישרדות.

זהו סיפור של השגחה עליונה. כל מלכודת שטמנו לנו הפכה לדלת. כל בבל שקמה נגדנו קירבה אותנו צעד נוסף אל האמת.

שם הוא גורל. קראתי למותג הזה Babylon Survivor לפני שידעתי מה משמעות הדבר. עכשיו אני יודע: שורד לא רק יוצא מבבל בחיים. שורד יוצא ממנה עם מה שנלקח ממשפחתו.

הדרך הביתה

הפרברים לימדו אותי כל מה שהייתי צריך לדעת על בבל. וכשהפרק הזה בחיי הגיע לסיומו, עשיתי משהו שמעולם לא דמיינתי שאעשה כשעזבתי בשנת 2015.

חזרתי לתל אביב.

חזרה לעיר הגדולה. חזרה למגדלים, לרעש ולתנועה שמהם ברחתי פעם. אבל הפעם זה לא הרגיש כמו חזרה לבבל. זה הרגיש כמו חזרה הביתה. זה הרגיש כמו שיבה לציון.

כי ציון היא לא רק מקום על המפה. ציון היא המקום שאליו אתה שייך. בשבילי, המקום הזה הוא רמת גן, העיר שנמצאת ממש ליד תל אביב ושבה נולדתי. המשפחה שלי כאן. וגם החברים המעטים שמעולם לא באמת איבדתי.

הסוף שכבר ידעתי

האמת היא שידעתי שכך הסיפור יסתיים. ידעתי את זה ביום שבו הרסו את הבית הראשון שלי בפרדס חנה.

כשהדחפורים הגיעו לגינה שלי ומגדל התחיל להיבנות במקומה, הבנתי משהו: אי אפשר לברוח מבבל. אפשר לברוח לפרברים השקטים, לבית עם גינה, לקצה העולם – ובבל תמצא אותך גם שם.

ואם אי אפשר לברוח מבבל, אז השאלה היחידה שנותרה היא היכן אתה בוחר לעמוד כשאתה מתמודד איתה.

כבר אז יכולתי לראות איך הסיפור הזה יסתיים: יום אחד אחזור הביתה.

החברים שנשארו

זוכרים את החברים שסיפרתי לכם עליהם בהתחלה? בשנת 2014 ובשנת 2015 הרגשתי שאני מאבד אותם, אחד אחרי השני. התחלתי לדבר על הדברים החשובים לי ביותר: רוחניות, מה אמת ומה שקר, ומי אנחנו באמת. וראיתי את זה בעיניים שלהם – הם חשבו שהלכתי רחוק מדי.

אני הייתי המוזר. החריג. הבחור שהרעיונות שלו היו קיצוניים מכדי שאפשר יהיה אפילו להקשיב להם.

אבל מאז עברו הרבה מים בירדן. העולם השתנה. ולחברים המעטים שנשארו כאן ברמת גן היה זמן לגשר על הפערים בעצמם.

כשחזרתי, קרה משהו מדהים. פתאום כולם מבינים אותי. אותם רעיונות שפעם הפכו אותי למנודה נשמעים להם עכשיו כמו היגיון פשוט. מה שפעם נחשב ל"קיצוני" הפך למיינסטרים.

אני לא השתניתי. העולם סוף סוף הדביק את הקצב.

נלחם מהבית

אבל הלקח החשוב מכולם הוא זה: למדתי שאני חייב להילחם את המלחמות שלי מהבסיס שלי. מהבית שלי.

לא ממקום שמעולם לא קיבל אותי בברכה. לא מבית שבו בעל הבית תמיד חיכה לרגע הנכון כדי להעיף אותי. אלא מהמקום היחיד שבו אני באמת מרגיש בבית – מוקף במשפחה שלי, בחברים שמבינים אותי, וברחובות שבהם גדלתי.

חייל לא יוצא לקרב משטח אויב. הוא יוצא מהבסיס שלו, ויודע שמחכה לו בית כשיחזור.

התיקים עדיין מתנהלים. בבל עדיין שם בחוץ. אבל היום אני מתמודד איתה מציון – מהבית. ומכאן אני חזק מתמיד.

חי כפול

אבל כדי להילחם מהבית, צריך קודם כול בית. וברמת גן התברר שזה קרב בפני עצמו – קרב ששווה להילחם עליו, אבל לא קצר.

בפרדס חנה התרגלתי לסוג מסוים של חיים: בית בקומת קרקע עם גינה, מלא אור שמש. ברמת גן זה כמעט בגדר פנטזיה. זו עיר של בנייני דירות. למצוא דירת גן שלא דחוסה בין הבניינים הסמוכים, שיש לה נוף טוב, ושלא עולה הון כמו כל דבר אחר בעיר גדולה – זו כבר רמה אחרת לגמרי של חיפוש.

אז במשך ארבעה עשר חודשים לא הייתה לי ברירה אלא לחזור לגור אצל ההורים שלי. בגיל 35.

וכשמלאו לי 36, אמרתי לעצמי: זהו. עכשיו זה עומד לקרות.

בעברית, המספר 18 הוא חי – חיים. ו-36 הוא חי כפול. נולדתי בפעם הראשונה בגיל אפס. בגיל 18 נולדתי מחדש, ביום שבו התגייסתי לצבא. ועכשיו, בגיל 36, עמדתי להיוולד בפעם השלישית. עם מספר כזה, גם המזל יגיע.

הפסקתי לחפש

וכמה צדקתי – לגבי כמה שזה יהיה קשה. חיפוש הדירה ברמת גן היה קשה פי חמישה מכל מה שעברתי בפרדס חנה.

ההורים שלי התחילו לדאוג שלעולם לא אמצא מקום, אז הם ניסו לעזור. אמא שלי התחילה לשלוח לי קישורים לדירות להשכרה. המון קישורים. דירות שכבר ראיתי. דירות שלא היה להן שום קשר למה שהייתי צריך. דירות שלא התאימו ממאה ואחת סיבות.

יום אחד פשוט נשברתי. הרמתי עליה את הקול ואמרתי: "די! את משגעת אותי. את רק מקשה עליי. אני מבטיח לך – אם ככה זה יימשך, אני מפסיק לחפש."

"אני רוצה להישאר קרוב אליכם. אני רוצה לעזור לך, ובמיוחד לאבא, במאבקים המשפטיים שאנחנו מנהלים יחד. ואני יודע – אני מבטיח לך – שמה שמחכה לי נמצא ממש כאן, בשכונה הזאת. אם אלוהים רוצה שיהיה לי הבית המושלם שאני מייחל לו, הוא יגיע אליי. לא אני אליו."

והפסקתי לחפש.

הבית הסמוך

מה שקרה אחר כך היה בדיוק מה שהאמנתי שיקרה. רק באופן מפתיע הרבה יותר מכפי שדמיינתי.

לאבא שלי יש שכן, חבר מהרחוב. כמעט כל בוקר הם נתקלים זה בזה בחניון ואומרים בוקר טוב. יום אחד אבא שלי הכיר בינינו, וגיליתי שהוא עובד במכון לבדיקת רכב – המקום שלוקחים אליו את המכונית לטסט השנתי.

לקחתי את מספר הטלפון שלו. בדיוק חזרתי לעיר הולדתי, וידעתי שאצטרך מקום חדש לעשות בו טסט למכונית שלי בכל שנה.

כשהגיע הזמן, התקשרתי אליו. "תגיד, איפה מכון הבדיקות שלך? אולי אתחיל לבוא אליך."

והוא אמר: "למי אכפת ממכון הבדיקות? למי אכפת מהמכונית שלך? עזוב את הטסט! תגיד, למה שלא תלך לראות את הבית שממש ליד הבית של ההורים שלך? זו דירה מדהימה. המזל איתך, החברים של הבן שלי באו לראות אותה ולא רצו אותה – אני לא יודע מה לא בסדר איתם, תאמין לי. זו מציאה של ממש. הם יכלו בקלות להשכיר אותה ב-8,000 שקלים, אבל הבעלים אנשים נהדרים, והמחיר שהם מבקשים הוא משהו שלא תמצא בשום מקום. לך לראות אותה. עכשיו."

"אבל איך?" שאלתי. "לא ראיתי שום מודעה. לא בפייסבוק, לא ביד2, אפילו לא שלט מחוץ לבניין. חיפשתי בשכונה הזאת – רק בשכונה הזאת. הייתי רואה אותה."

"המודעות שלהם נעלמו איפשהו," הוא אמר. "והם אף פעם לא תלו שלט. לך לראות אותה עכשיו."

אז הלכתי.

תוך עשר שניות ידעתי שזה הבית שלי.

הפסקתי לרדוף אחריו. והוא הגיע אליי – ממש ליד הבית.

בשבילי זה היה נס עצום. כל מי שנכנס לדירה הזאת שואל אותי את אותן שאלות: איך הצלחת למצוא מקום כזה? ואיך אף אחד לא חטף אותו לפניך, עם הביקוש המטורף כאן ברמת גן – ובשכונה הזאת במיוחד?

הקלף שהיא שלפה

אבל בזמן שעוד גרתי אצל ההורים שלי, המלחמה שלי בפרדס חנה הייתה רחוקה מלהסתיים.

זוכרים את בית הקלפים? בעלת הבית של הבית הרביעי שלי הייתה רק הקלף הראשון. מאחוריה עמדה האגודה החקלאית השיתופית שהבית שייך לה. האגודה פועלת תחת המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור. ומעליהן עומדת רשות מקרקעי ישראל – הגוף שאמור לפקח על הקרקע הזאת ולוודא שאיש לא גר שם שלא כחוק.

כשהגענו לדיון הפינוי בבית המשפט, טענתי שלפי ההקלטות, היא לא הייתה הבעלים האמיתית של הבית. לא נשארו לה הרבה קלפים טובים לשחק נגדי. אז היא שלפה קלף שעשה בדיוק את ההפך ממה שרצתה.

היא הציגה מסמך ממועצת פרדס חנה. נכתב בו שרק ארבעה חודשים אחרי אותו דיון ממש, הבעלות על הקרקע תעבור סוף סוף מהבעלים הקודמים אליה.

במילים אחרות, חוזה החכירה שלה אפילו עוד לא התחיל. היא בוודאי לא הייתה רשומה בטאבו. וגם אילו הייתה רשומה, במקרה של נחלה זה ממילא לא היה עוזר לה.

הראיות שלה עצמה הוכיחו את הטענה שלי.

אני לא עורך דין, ואני לא מתיימר להבין כל אחד מהחוקים האלה. אבל יש לי היגיון בסיסי. אז אחרי שעזבתי וסיימתי את כל המעבר, התקשרתי למועצת פרדס חנה ושאלתי אותם שאלה אחת ברורה:

"איך קיבלתם את חוזה השכירות שלי ורשמתם אותי לארנונה – מס העירייה על נכסים – כשמסמך מהמשרד שלכם, שהונפק שלוש שנים לאחר מכן, מראה שהיא לא הייתה הבעלים? לפי הפרטים במחשב שלכם, הייתם צריכים לדעת בוודאות שהחוזה הזה לא חוקי. אז איך אישרתם אותו מלכתחילה?"

אמרו לי שכדי לקבל תשובה, אצטרך לקבוע פגישה עם היועץ המשפטי של המועצה.

שיחת הטלפון

יום לפני הפגישה ההיא, המזכירה שלו התקשרה אליי.

היא התחילה לשאול בחוסר סבלנות למה אני בכלל צריך להיפגש עם היועץ המשפטי. אבל בכל פעם שניסיתי לענות, היא קטעה אותי. שוב ושוב. בגסות. כאילו היא מחכה שאתרגז ואקלל אותה – כדי שאפשר יהיה להפיל עליי את האשמה, על העלבת עובדת ציבור.

זה לא עבד.

כשהצלחתי סוף סוף להשמיע את הטענה שלי, היא אמרה: "אתה טועה. יש לנו כאן נסח טאבו על שמה."

אבל כמה חודשים קודם לכן כבר הזמנתי בעצמי נסח טאבו. היא לא הייתה רשומה בו. הקרקע הייתה רשומה על שם הקרן הקיימת לישראל (קק"ל).

"שקרנים!" צעקתי. "יש לי את נסח הטאבו, ומחלקת התכנון והבנייה שלכם אישרה במאה אחוז שזו הכתובת המדויקת של הנחלה. וגם אילו היא הייתה רשומה על שמה – זו נחלה. אסור היה לכם לאשר את החוזה שלי בלי היתר לשימוש חורג!"

היא ניסתה שוב להוציא אותי משלוותי. אבל במקום לכעוס, גיחכתי ואמרתי לה: "קדימה. תמשיכי." מספיק כדי שתבין שהכול מוקלט.

ברגע שהיא הבינה את זה, היא נבהלה וניתקה את הטלפון.

פתק קטן מרמת גן

ארבעה עשר חודשים אחרי שחזרתי לגור אצל ההורים שלי, עברתי לדירה החדשה שלי – הבית הסמוך. ושוב הייתי צריך להירשם לארנונה. הפעם ברמת גן.

תוך דקות מרגע שהגשתי את החוזה, הפקידה – אישה נחמדה ומנומסת – אמרה לי: "אני לא יכולה להשלים את הרישום שלך. שם הבעלים שמופיע במחשב שלי שונה משם הבעלים בחוזה שלך. אני רושמת לך מה צריך להביא ממנה כדי שאוכל לאשר את זה."

על פתק קטן היא כתבה בדיוק מה נדרש: נסח טאבו המאשר את העברת הבעלות.

שלחתי הודעה לבעלת הבית שלי. תוך דקות הנסח היה אצלי. כבר למחרת הכול הוסדר מול עיריית רמת גן.

הפתק הקטן הזה שינה הכול.

עד אותו רגע, אפילו החבר הכי טוב שלי, עורך הדין שלי, חשב שאני רק מחפש סיבות להאשים גם את מועצת פרדס חנה. נדל"ן הוא לא התחום שלו, ומבחוץ זה נשמע מוגזם. אבל הפתק הזה היה ההוכחה שצדקתי. לכל רשות מקומית יש חובת זהירות כלפי האנשים שהיא משרתת. רמת גן בדקה בתוך דקות בדיוק את מה שפרדס חנה מעולם לא בדקה.

פקידה אחת ברמת גן עשתה בחמש דקות את מה שמועצת פרדס חנה מעולם לא עשתה – בזמן שהיא המשיכה לגבות ממני ארנונה.

ומכיוון שמועצת פרדס חנה מעולם לא הודתה בטעות שלה, מעולם לא הציעה לפצות אותי על עוגמת הנפש או על התשלומים שגבתה ממני שלא כחוק, ובמקום זאת ניסתה להכשיל אותי כדי שאעליב עובדת ציבור – התביעה הבאה שלי היא נגדה.

הפעם אני מגיש אותה מציון.

זה לא אירוני? רמת גן, העיר שפעם ראיתי בה את בבל הרעה, התנהגה כמו "עיר הצדק" שעליה דיבר הנביא ישעיהו. ופרדס חנה, המקום השקט שאליו ברחתי, היא זו שרוצה להפוך לבבל – וכפי שלמדתי, היא תשתמש כמעט בכל אמצעי כדי להגיע לשם.

השדה הפתוח האחרון

אם אתם שואלים את עצמכם מה יכול לגרום למישהו להתנהג כך, שאלתי את עצמי את אותה שאלה. התשובה התגלתה לי במקרה.

בזמן שחיפשתי דירה ברמת גן, בדקתי גם קרקעות למכירה. מתוך סקרנות בדקתי גם בפרדס חנה. מודעה אחת תפסה את עיני. פרסם אותה שכן שגר שני בתים ממני, באותה אגודה חקלאית.

במודעה הוא כינה את המגרש שלו "ההשקעה הטובה ביותר ליזמים". לפי המודעה, הקרקע החקלאית הזאת תהפוך לבניין בן עשר קומות, כחלק מפרויקט ענק בשווי מיליארדי שקלים: כמאה בניינים כאלה, על מאות דונמים של אדמות חקלאיות של האגודה, שעוברות שינוי ייעוד לבנייה.

וכל זה קורה ממש מתחת לאפם של התושבים. ממה שמצאתי, הפרויקט כבר עבר את השלב שבו הציבור יכול להגיש התנגדויות. אבל במקום השלטים המקובלים שמכריזים על תוכנית כזאת, מה שהתושבים ראו ברחוב היה תוכנית תמימה למראה, שלפיה הכביש יעבור שדרוג ויתווסף לו שביל אופניים.

תושבי פרדס חנה אוהבים את האזור בזכות הטבע והשטחים הפתוחים שלו. לאט לאט בנו על השטחים האלה, עד שאדמות האגודה נותרו השטח הפתוח האחרון. והמועצה לא מתכוונת לעצור. היא רוצה להפוך לעיר של ממש, עם תחנת משטרה משלה – ולשם כך היא זקוקה לעוד דירות ולעוד תושבים.

פרדס חנה בונה לה בבל משלה. והשדה הפתוח האחרון הוא הבא בתור.

המשך יבוא...